דן שילון: ״נתניהו לא יהיה ראש הממשלה אחרי הבחירות הבאות.״

ענת עצמון מגיעה לשיחה עם איתי סגל כשמאחוריה עשרות שנים של קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ותיאטרון, אבל מהר מאוד מתברר שהפרק הזה לא נשאר רק בתחנות המוכרות של הקריירה שלה. בתוך ימים של חרדה, אזעקות וחוסר ודאות, עצמון מדברת בכנות על הסטרס שהיא סוחבת בגוף, על הדאגה לילדים, ועל התחושה שהחיים כאן נעשו קשים, רגשית ופיזית, כמעט בכל רגע.השיחה נפתחת במקום הכי אישי, במשפחה. הקשר היומיומי והצמוד עם אביה בן ה 96, הקרבה הגדולה לשני הבנים שלה, והאמונה שמשפחה היא לא רק מסגרת אלא דרך חיים. מתוך המקום הזה היא מדברת גם על חרדה, על דאגה, ועל הקושי לשחרר באמת, גם כשהילדים כבר מזמן גדלו.בהמשך היא חוזרת לרגעים שבהם גילתה את עצמה, כנערה, כאישה וכשחקנית, אבל בלי להיסחף לנוסטלגיה. עצמון מדברת על הפער בין הדימוי הציבורי שנדבק בה במשך השנים לבין התחושה הפנימית שלה, ועל זה שגם היום, אחרי כל מה שעשתה, היא עדיין מרגישה שיש לה מה להוכיח. לא רק כמי שהייתה סמל של תקופה, אלא קודם כל כשחקנית שרוצה תפקידים גדולים, מורכבים ומפתיעים.היא מדברת על מה שעוד לא הוגשם, על הרצון לחזור לבמה בעוצמה, ועל התחושה שהדרך עוד לא נגמרה. דווקא מתוך קריירה ארוכה ומגוונת, היא נשמעת כמו מישהי שעדיין נמצאת בתחילת המסע.ובתוך כל זה עולה גם תפיסת העולם המאוד ברורה שלה על אהבה ועל זוגיות. דרך הסיפור על הקשר עם דני סנדרסון ועל החיים בפרק ב', היא מדברת על תקשורת, קבלה, בשלות ועל ההבנה שהבסיס לקשר הוא לא ציפיות, אלא היכולת לדבר ולהקשיב.

יונתן שלו מגיע לשיחה עם איתי סגל כלוחם משוחרר, פעיל חברתי ומייסד תנועת "כתף אל כתף", אבל במהלך הפרק מתברר שהסיפור שלו מתחיל הרבה לפני הפעילות הציבורית והמאבקים. מאחורי הדמות הציבורית עומד צעיר שנאלץ להתמודד עם אובדן, שאלות על אחריות ועל משמעות, ועם הרצון למצוא דרך לחיות חיים שיש בהם גם מחויבות וגם תקווה.השיחה נפתחת בסיפור החיים האישי שלו, בילדות בין עולמות שונים, במשפחה שממנה הגיע ובדמויות שעיצבו את הדרך שלו. הוא חוזר לרגעים שבהם הבין לראשונה מהי שליחות, ולערכים שספג בבית, ערכים של אחריות, נתינה ואמונה בכך שאפשר להשפיע על המציאות גם בגיל צעיר.בהמשך מגיעים לרגעים הקשים של השירות הצבאי והאובדן של חברים קרובים מהצוות, חוויות שטלטלו את עולמו והפכו לנקודת מפנה. יונתן מדבר בכנות על תחושת האחריות שנולדה מתוך הכאב, על ההבנה שהחיים אחרי המלחמה לא יכולים להישאר כפי שהיו, ועל ההחלטה לפעול כדי לחזק את החברה הישראלית וליצור חיבורים בין קבוצות שונות.לאחר השחרור הוא מוצא את עצמו מוביל יוזמה חברתית שלא תכנן מראש. הוא מספר על הקמת תנועת "כתף אל כתף", על המפגש עם צעירים מכל רחבי הארץ, ועל הניסיון לבנות שיח חדש סביב שירות, שוויון ואחריות משותפת. לצד הפעילות הציבורית הוא משתף גם בהתמודדות האישית, בתחושת העומס הרגשי, ובשאלות שממשיכות ללוות אותו לגבי העתיד והדרך הנכונה להשפיע.ובתוך כל השיחה הרצינית והעמוקה, הם מדברים על החיים האישיים שאחרי השירות, על דייטים, על הפער בין הדמות הציבורית לבחור הצעיר שיושב עם חברים בבית קפה, וגם על תשומת הלב שהוא מקבל ברשתות החברתיות, כולל בנות שמתחילות איתו באינסטגרם.כי עם כל הכבוד לשליחות ולאחריות, הוא עדיין בחור צעיר שמנסה לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר במדינת ישראל.

ממרומי גילו וממרפסת ביתו, דן שילון בן ה85 צופה מהצד על המתרחש וכותב את זכרונותיו. בשיחה עם איתי סגל הוא מדבר על נתניהו ״ייזכר כמי שאחראי ל7 באוקטובר וכאדם לא הגון״, על ערוץ 14 ״ערוץ לגיטימי, יישאר גם אחרי נתניהו״, על שידור המהפך ועליית בגין לשלטון ״חיים יבין אמר בישיבת בוקר ׳תסתכלו בחוץ, השמש זורחת׳״, על המעגל המפורסם ״חווה אלברשטיין לא באה ואמרה שהיא לא רוצה לשבת כמו בתור לקופת חולים״ ועל אחיו המנוח יגאל ״מתגעגע לשיחות שלנו״.

אריאלה ורטהיימר מגיעה לשיחה עם איתי סגל כאמנית, פילנתרופית ואחת הדמויות הבולטות במשפחת התעשיינים שהשפיעה על הכלכלה והתרבות בישראל. אבל למרות כל התארים, ההישגים והחוויות שצברה לאורך השנים, במהלך הפרק מתברר שהניסיון להגדיר את אריאלה הוא לא פשוט כלל. אולי הגיע הזמן לפרק את ההגדרות הגדולות ולספר דווקא את הסיפור האישי, על החיים לצד איתן ורטהיימר, על האובדן שלו, ועל הדרך שבה היא ממשיכה לשאת את המורשת שלו קדימה.השיחה נפתחת בסיפור האהבה הארוך ביניהם. הם הכירו כבר בגיל צעיר, אבל הקשר לא התממש אז, כי היא עדיין לא הייתה מוכנה לחיים לצד איתן ורטהיימר. רק אחרי עשור שכלל גירושים כואבים ושני ילדים משלה, החיים הפגישו אותם שוב, הפעם בזמן ובמקום הנכונים. הזוגיות הזו הפכה עם השנים לשותפות חיים עמוקה ומורכבת בין שני אנשים חזקים מאוד. ורטהיימר חוזרת לרגעים הראשונים של הקשר, להחלטה להתחתן, ולשנים שבהן ניסתה למצוא את מקומה בתוך משפחה ואימפריה תעשייתית שנעה בקצב גדול ממנה.בהמשך היא מדברת על השנים הקשות של מחלתו של איתן, ועל הדרך שבה האמנות הפכה עבורה לכלי להתמודד . היא מספרת על עבודות שיצרה סביב המחלה שלו, ועל האופן שבו יצירה יכולה להפוך גם למעשה של ריפוי.לאחר מותו של איתן היא מוצאת את עצמה בתפקיד שלא תכננה לקחת על עצמה. ורטהיימר מדברת על הכניסה לעולם הניהול המשפחתי, על ההתמודדות עם כסף וכוח, ועל האחריות להעביר ערכים לדור הבא. היא משתפת במה שלימדה את ילדיה על שם המשפחה שלהם, ועל ההבנה ששם יכול לפתוח דלתות, אבל את המקום שלך בעולם צריך עדיין להרוויח.השיחה נוגעת גם ביחסים בין כסף לערכים, במורכבות של עושר משפחתי ובניסיון לבנות חיים שיש בהם משמעות אישית. לצד כל אלה היא משתפת גם בקושי שלה למצוא זוגיות חדשה בגיל ובמעמד שלה, ומעבירה קריאה כנה לגברים להשקיע בעצמם!

נעמי לבוב מגיעה לפרק ממש מצוננת. כל כך מצוננת ששעתיים לפני תחילת ההקלטה היא כמעט ביטלה. אבל למען החברות עם איתי, ובעזרת סיוע פרמקולוגי קל, היא התיישבה באולפן לשיחה כנה על הטיול שעשתה להודו עם בן הזוג, שני הילדים ואפילו לפרקים עם האקס יוסי מרשק.הם מדברים על ההחלטה באמצע החיים ושנת לימודים לעצור הכל ולצאת לחופשה ארוכה על המבנה המשפחתי הלא שגרתי שנוצר, בנסיעה משותפת עם בן זוג נוכחי ואקס, על הזכות לבלות זמן ללא הפרעה ביחד עם הבן זוג ועם הילדים אבל היא גם מדברת בגלוי על הקשיים שזה יוצר, על הרגעים המביכים, ועל ההחלטה לא לקחת גם זמן לעצמה בתוך כל הביחדנס הזה.הטיול הזה לא היה רק חופשה משפחתית מורכבת, אלא מסע עם שאלה אחת גדולה שהיא סוחבת כבר זמן מה: מה השלב הבא שלה מקצועית. לבוב מדברת על תחושת מיצוי מסוימת, על הצלחה שמבחוץ נראית ברורה אבל מבפנים מעלה ספקות, ועל ההבנה שיש משהו חדש שהיא רוצה לנסות, גם אם היא עדיין לא מוכנה לחשוף בדיוק מהו. היא מתארת את הניסיון להקשיב לעצמה בתוך הרעש, בלי למהר לייצר הכרזה.לקראת גיל 40 שמתקרב, היא לא מדברת על משבר אלא על חשבון נפש פרקטי מאוד. על הקושי שלה עם הצורך להיראות כל הזמן כשחקנית על העדפה שלה לנער את המוכר ולא להישאר רק איפה שנוח לה היא מתארת איך הגיל הזה מכריח אותה להסתכל על בחירות שלא ניתן לדחות יותר, מקצועיות ואישיות, ולהחליט מה נשאר ומה משתנה.בין כל אלה עולה גם הסדרה החדשה שלה בכאן 11, ב"הסתורה" שנותנת לה הזדמנות לשחק דמות שונה ממה שהיא שעשתה בעבר שחיה בתוך העולם החרדי אבל קצת אחרת. וגם עונה על השאלה האם תהיה עונה נוספת לבלאדי מורי?

מתן פרץ מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד הכוכבים העולים של הסטנדאפ הישראלי, אמן שצמח בשנים האחרונות מהופעות קטנות לקהל הולך וגדל עד שהיום הוא כבר מופיע באולמות הגדולים בארץ. מתן מביא לבמה קול אישי, חד ולא מתייפייף. אבל הרבה לפני האולמות והביטחון שעל המיקרופון,הוא מספר על ילד מקריית ארבע שניסה להבין איפה הוא שייך, ועל הדרך הארוכה שעבר עד שהעז לקרוא למה שהוא עושה ייעוד.פרץ חוזר לילדות בבית לא דתי לסביבה ישיבתית, לדיסוננס של מציאת זהות אישית למסגרת דתית קשוחה, ולתהליך היציאה בשאלה שלא התרחש כרגע אחד דרמטי אלא כסדרה של שאלות קטנות. ומסביר שלמרות שהוא כבר לא חובש כיפה הוא עדיין עושה שיחה יומיומית עם אלוהים.הוא מספר על השנים שבהן הרגיש אבוד, על התקופה שבה ישן באוטו, ועל הרגע שבו הבין שהקרקעית איננה סוף אלא נקודת זינוק. משם נולד הסטנדאפ, לא כבריחה אלא כהבנה פתאומית של ייעוד. על הרגע כמעט בגיל שלושים שהוא עלה לבמה והרגיש לראשונה שהכאב קיבל משמעות. בהמשך השיחה עולה גם הנושא של חיפוש אחר זוגיות. פרץ מדבר בכנות על הרצון בקשר יציב, על הפחד להכניס מישהי לעולם שנע בין הופעות, חוסר יציבות ושבו הוא יודע שהסטנדאפ תמיד יהיה במקום הראשון .השיחה מתעכבת גם על הבחירה לעשות סטנדאפ נקי, על הופעות מול קהלים דתיים, בנות שירות ומשפחות, ועל ההחלטה לא לוותר על עומק גם בתוך קומדיה. פרץ מדבר על המתח בין הדמות הבימתית הבטוחה לבין האדם הפרטי שמפחד מחשיפה רגשית, ועל הפער בין הביטחון שעל הבמה לבין המבוכה שמגיעה כשמדובר באינטימיות אמיתית. לרכישת קפסולות אלומניום של לור בהנחה של 10% עם קוד קופון Allin לחצו כאן -https://www.lor-espresso.co.il/?utm_source=ALL_IN&utm_medium=Podcast&utm_campaign=Itay_Segal&utm_id=ALL_IN

ממש רגע לפני יום הולדתו ה-26 יהונתן מרגי מתיישב לשיחה עם איתי סגל מתוך נקודה שבה הקריירה כבר רצה קדימה, אבל החיים עצמם דורשים עצירה. הפרק נפתח בהחלטה שלו לפצל את החיים בין ישראל ללוס אנג'לס, לא כמהלך יחצני אלא כמצב קבוע שמערער שגרה, מרגי מדבר על חיים שמתנהלים על מזוודה, ועל ההבנה שאין לו נקודה אחת יציבה להישען עליה.דרך האזנה לשירים באלבום החדש שלו הם נוגעים ושואלים שאלות לגבי כל תחנות חייו, כולל הקשר עם המשפחה והאחיות, ותחושת האשמה שמלווה כל נסיעה וכל חזרה. הוא מדבר על המרחק שלא מפחית את האחריות שלו כלפי האנשים שהוא אוהב, על הצורך להיות נוכח גם כשאתה פיזית רחוק, ועל הפער בין מי שהוא ליד המשפחה לבין מי שהוא בתוך תעשייה בינלאומית תובענית.משם הם עוברים לעבודה עצמה. מרגי מפרט על עבודה עם מפיקים וכותבים בחו"ל, על פגישות שמנסות לזקק אותו למוצר ברור, ועל ההתעקשות להשאיר לא מוגדר עד הסוף. הוא מדבר על הלחץ להמשיך לייצר להיטים, ומנגד על החשש להיתקע על נוסחה מצליחה.הם מדברים גם על הזוגיות שלו בתוך חיים שמנוהלים לפי לוחות זמנים צפופים וטיסות. תוכפות מרגי מתאר קשרים שנמדדים לפי זמני חזרה לארץ, על פרידות שהתחילו כזמניות והפכו לקבועות, והקושי להתחייב כשאין אופק ברור. הוא מדבר על בדידות שלא נעלמת גם בשיא ההצלחה, ועל הצורך לשמור על פרטיות ולא לפרק חוויות אישיות לשמות וכותרות.חלק משמעותי בפרק מוקדש גם להיותו ישראלי בחו"ל בזמן מלחמה. מרגי מתאר מפגשים יומיומיים שמאלצים אותו להסביר, להצדיק, ואיך המרחק לא מקל על המחשבות והדאגות על הארץ . בתוך זה הוא מדבר על האחריות שהוא מרגיש כאמן ישראלי ועל הפחד לא לאבד את הקשר למקום שממנו יצא.

ממש רגע לפני יום הולדתו ה-26 יהונתן מרגי מתיישב לשיחה עם איתי סגל מתוך נקודה שבה הקריירה כבר רצה קדימה, אבל החיים עצמם דורשים עצירה. הפרק נפתח בהחלטה שלו לפצל את החיים בין ישראל ללוס אנג'לס, לא כמהלך יחצני אלא כמצב קבוע שמערער שגרה, מרגי מדבר על חיים שמתנהלים על מזוודה, ועל ההבנה שאין לו נקודה אחת יציבה להישען עליה.דרך האזנה לשירים באלבום החדש שלו הם נוגעים ושואלים שאלות לגבי כל תחנות חייו, כולל הקשר עם המשפחה והאחיות, ותחושת האשמה שמלווה כל נסיעה וכל חזרה. הוא מדבר על המרחק שלא מפחית את האחריות שלו כלפי האנשים שהוא אוהב, על הצורך להיות נוכח גם כשאתה פיזית רחוק, ועל הפער בין מי שהוא ליד המשפחה לבין מי שהוא בתוך תעשייה בינלאומית תובענית.משם הם עוברים לעבודה עצמה. מרגי מפרט על עבודה עם מפיקים וכותבים בחו"ל, על פגישות שמנסות לזקק אותו למוצר ברור, ועל ההתעקשות להשאיר לא מוגדר עד הסוף. הוא מדבר על הלחץ להמשיך לייצר להיטים, ומנגד על החשש להיתקע על נוסחה מצליחה.הם מדברים גם על הזוגיות שלו בתוך חיים שמנוהלים לפי לוחות זמנים צפופים וטיסות. תוכפות מרגי מתאר קשרים שנמדדים לפי זמני חזרה לארץ, על פרידות שהתחילו כזמניות והפכו לקבועות, והקושי להתחייב כשאין אופק ברור. הוא מדבר על בדידות שלא נעלמת גם בשיא ההצלחה, ועל הצורך לשמור על פרטיות ולא לפרק חוויות אישיות לשמות וכותרות.חלק משמעותי בפרק מוקדש גם להיותו ישראלי בחו"ל בזמן מלחמה. מרגי מתאר מפגשים יומיומיים שמאלצים אותו להסביר, להצדיק, ואיך המרחק לא מקל על המחשבות והדאגות על הארץ . בתוך זה הוא מדבר על האחריות שהוא מרגיש כאמן ישראלי ועל הפחד לא לאבד את הקשר למקום שממנו יצא.

מנשה נוי מגיע לשיחה עם איתי סגל כאחד השחקנים הבולטים והמשפיעים בתרבות הישראלית, אמן שנע לאורך שנים בין במה, טלוויזיה וקולנוע, ושומר בעקביות על קול ייחודי ולא מתפשר. הוא מתבונן על הקריירה שלו בלי פוזה ובלי נוסטלגיה מיותרת, ומסרב להתמסר לאשליה של כוח או נוחות.השיחה נפתחת ביחסים המורכבים עם אביו, בדמות שקטה ומרוחקת, ובפערים שהתבהרו לו באמת רק אחרי מותו. נוי מדבר על הורות אחרת שבחר לעצמו, כתגובה לדור של מהגרים ששרדו לפני שלמדו להיות קשובים, ועל ההחלטה להיות אב נוכח גם במחיר של ויתורים מקצועיים .משם הם עוברים לעיסוק ארוך ביצירה ובבחירות האמנותיות שלו. נוי מסביר למה הוא חוזר שוב ושוב לתיאטרון הפרינג’, לתפקידים שלא מבטיחים קופה אלא מצליחים להביא אמת לבמה ומספר למה הרגיש שחיקה עמוקה בתיאטרון הרפרטוארי. הוא משתף בחוויה של הופעה בפריז מול קהל מלא, ובאפשרות לעשות אמנות מחוץ למרוץ המתיש, בלי להישחק עד הסוף.חלק משמעותי בשיחה מוקדש גם ל חמישייה הקאמרית, התופעה התרבותית שהפכה לנקודת ציון בטלוויזיה הישראלית. נוי מדבר על העבודה הקבוצתית, על החופש והאחריות, ועל הקשר הקרוב עם רמי הויברגר, קשר שנשען על חברות, חדות מחשבתית והבנה עמוקה של קומדיה שמצליחה להיות מצחיקה וכואבת בו זמנית.הפרק נוגע גם בפוליטיקה ובזיכרון השואה, דרך התפקיד שלו בהצגה החדשה העוסקת במשפט אייכמן, ובתחושה שהשיח המוסרי בישראל נשחק. נוי מדבר על האחריות של אמנים, על הפחד מהוצאה מהקשר, ועל ההתעקשות להחזיק עמדה גם כשהיא לא פופולרית.ולסיום הוא משתף מה סוד קסם היחסים עם אשתו קרן מור.לרכישת מוצרי מכבי פארם לחצו על הקישור https://maccabipharm.maccabi4u.co.il/?utm_source=allin&utm_campaign=MaccabiPharmOnline

בפרק הזה רון קופמן מדבר לא כמו הפרשן שכולם מכירים, אלא כאדם שנאלץ להתמודד עם גבולות, עם פחד ועם שאלות שלא עולות בשידור.על חיים שמונע מצורך עמוק באישור, ממאבקים פנימיים ומרגעים שבהם הגוף והחיים עצרו אותו בכוח. השיחה נכנסת ישירות לאופן שבו הכעס ניהל את חייו הוא מספר איך טון תקיף וצעקני הפך עם השנים לשפה מקצועית וגם למנגנון הגנה, כזה שעוזר לו להחזיק שליטה אבל מרחיק ממנו אנשים. הוא מספר על זוגיות שלו ששם ומול הילדים הוא מרשה לעצמו להיות רך, על בחירה מודעות לצמצם מעגל חברים, ועל ההבנה שחבר אמיתי הוא מי שמופיע כשאין שליטה וכשצריך עזרה.חלק מרכזי בפרק מוקדש לאשפוז הארוך שעבר. קופמן מתאר ימים ולילות במחלקה, את הגוף שמפסיק לציית, את התלות המלאה בצוותים, ואת התחושה הקשה של אדם שרגיל לשלוט ופתאום צריך לבקש עזרה כדי לקום מהמיטה. הוא מדבר על ההתמכרות למורפיום ועל הצורך להעביר את עצמו גמילה מחדש ועל המקומות שבהם הבין עד כמה הוא לבד בתוך המערכת לצד ההערכה הגדולה שלולרופאים ולאחיות.הוא מדבר על פוליטיקה, על חוסר אמון עמוק במערכת, על הבחירה לא להצביע, ועל תחושת ניתוק מהשיח הציבורי. בתוך זה עולה גם סיפור כואב על עזיבת הילדים את הארץ, על ההבנה שהוא הפסיד במאבק להשאיר אותם כאן, ועל ההחלטה לא למנוע מהם עתיד אחר גם כשהמחיר האישי כבד לרכישת מוצרי מיקוליביה לחצו כאןhttps://mycolivia.co.il/product-category/סדרות/תמיכה-עצבית/?utm_source=all_in_podcast&utm_medium=story&utm_campaign=best_seller_salesלרכישת מוצרי מכבי פארם לחצו על הקישורhttps://maccabipharm.maccabi4u.co.il/?utm_source=allin&utm_campaign=MaccabiPharmOnline Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.