פרק 8 - העדות של שי תעסה / נקמת ילד קטן

בשמונה באוקטובר, עדנה אתרוג, עזבה את ביתה בניר בנים, הותירה מאחור את בעלה וילדיה, את עבודתה, את כל מי שהייתה עד אז, והיא לא תשוב לשם עד שהמשימה שלה תושלם, לעזור לחברה הכי טובה שלה, הדס קלדרון, להחזיר את הילדים שלה שנחטפו. כמו במגילת רות מודרנית, באשר תלכי אלך. עד שהילדים שלך יהיו בבית. עד אז, במסע הנורא של חייך אחותי, את לא לבד. אני אתך. הגיבורה של הפרק הזה היא עדנה אתרוג, החברה הגאונה של הדס קלדרון, וכמו ברומן הנפוליטני ההוא על שתי חברות ילדות שלא נפרדות, לא ברור מי הגאונה מבין השתיים. דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: מעולם לא ראינו חמ"ל נשי פעיל ומוצלח כל כך כמו חדר המלחמה שהקימו תלמה ולואיז מניר עוז. מה קרה בבית של עופר קלדרון בשבעה באוקטובר? איפה הייתה הדס? מה קרה ברגע החטיפה? מה הילדים סהר וארז עברו בשבי? ומה קורה אתם עכשיו אחרי ששבו הביתה ואבא עדיין שם?

עדה שגיא ומירב טל מועברות מההילטון של חאן יונס לדירת רווקים מטונפת. עדה, האישה הכי מסודרת ונקייה בעולם, גורמת למחבלים לצחצח את הדירה, וגם מסדרת לעצמה שעה קבועה בשבוע שבה מותר לה לבכות ולהתגעגע. וזה עוד כלום, היא גם מצליחה ל"תלמד" את שוביה, להשיג טרנזיסטור ולגרום להם לחגוג לה יומולדת בשבי עם כנאפה חמה ונר. הימים עוברים, העסקה מתקרבת, אבל התקווה לשחרור מתנפצת כשמירב ועדה מועברות לבית החולים נאצר. שם הן פוגשות חטופים נוספם, ביניהם ילד אמיץ בן 13, יגל יעקב, שמספר לה על משחק המוח השטני שבצעו בו החוטפים.

עדה שגיא היתה לגמרי לבד כשהיא נחטפה מביתה שבניר עוז. היא פתחה לשנייה את דלת הממ"ד שלה כדי ללכת לשירותים, וכשהיא יצאה פשוט עמדו באמצע הבית שלה שבעה מחבלי נוחבה. בגיל 75, עדה היא אישה מלכותית ומעוררת כבוד, המורה המיתולוגית לערבית וללשון של העוטף, אבל בעודה עומדת שם על הדשא מחוץ לביתה, כשהזעקות מהממד של שירי ביבס השכנה באוזניה, למחבלי הנוחבה זה לא הפריע לתת לה בראש מכה עם קת של קלצ', לדקור אותה בשברייה, ולהצמיד את הרגל שלה לאגזוז של האופנוע שעליו נחטפה לחאן יונס. מה שקורה מכאן והלאה זה סיפור חטיפה יוצא דופן של אישה יוצאת דופן. לעדה יש זכרון צילומי של סוכנת מוסד, היא מתארת לנו את עזה בפרטים ובצבעים כמו שמעולם לא שמענו. בחלק א' של הפרק תשמעו על בסיס המיון והקליטה המוזר שהמחבלים בנו בחממת עגבניות כדי "לקלוט" את החטופים, על דירת האירבינבי המפוארת שאליה נלקחה בימים הראשונים, על המחבל שרצה להיכנס למקלחת ביחד עם מירב טל, אחותה לשבי, ולמה בעזה כולם כ"כ פרנואידים ממשהו שהם מכנים דורו דורו.

19 באוקטובר, 7 בבוקר. 12 יום אחרי שמפל אדם אהבת חייו, מתה בזרועותיו, רועי שליו - טרוף צער ואבל, אלמן צעיר וטרי שגם ככה הוא לא דברן גדול - מתיישב בסלון ביתו ומתכונן לריאיון אצל ניב רסקין. הוא עושה את זה אך ורק בשביל מפל. מפלי שלו. כדי להנציח אותה. כדי לספר עליה ועל האהבה שלהם לעולם. עכשיו, זאת המשימה היחידה שלו. הסיבה שלו לחיות. אז תכנית בוקר. ממילא מאז הנובה אין יום ואין לילה. רועי מדבר אל המסך ועונה לשאלות וכלל לא שם לב לתכונה שהולכת וגוברת בבית מסביבו. שעות ספורות אחר כך, בתשע בבוקר, הוא יקבל טלפון מהמשטרה שיבשר לו כי אימו, רפאלה שליו, נמצאה מתה במכונית שרופה ליד קיבוץ צובה בהרי ירושלים. בתוך פחות משבועיים יהפוך רועי שליו גם לאלמן טרי וגם ליתום מאמו האהובה. האסון הבלתי נתפס של השבעה באוקטובר כמו קללה ממשיך להתגלגל מעל בית משפחת שליו. איך מפצלים אבל? איך מחלקים את האובדן על מפל אהבת חייך, עם הגעגוע להילי החברה הכי טובה שלך, שנרצחות שתיהן אל מול עיניך, ואז איך עוד עושים מקום בלב להתאבל על האישה הראשונה של חייך, על אמא שלך, שלא עמדה בצער ועזבה אותך דווקא כשאתה הכי צריך אותה? איך מתאבלים על כל העולם במקביל?

מתוך חמש התצפיתניות שלנו שנמצאות בשבי החמאס, שלוש היו חדשות לגמרי. הן עוד לא הספיקו להיות יומיים בבסיס ואפילו לא ידעו איפה בדיוק החמ״ל כשהן נחטפו באכזריות לעזה. אחת מהן היא לירי אלבג, הילדה הנסיכה של שירה ואלי. לירי היא הילדה המצחיקה והכוכבת הזאת שיש לה מיליון חברים וטעם מאוד מוקפד בסושי ובתי קפה. היא ילדה של טיסות ומסעדות והחיים הטובים, אולי כמו כל המתבגרים שלנו. כשהיא היתה מארחת מסיבה ליד הבריכה שיש לה בבית, היא ידעה בדיוק מאיפה להזמין את מגש הפירות ואיזה צבע יהיה לבלונים. בפרק הזה אנחנו מדברים עם שירה אלבג, אמא של לירי, בשני פרקי זמן שונים. פעם אחת כשבועיים אחרי החטיפה, ופעם שניה קרוב יותר לעכשיו. כואב לראות מה עובר על שירה האופטימית ככל שהימים של לירי בשבי מתארכים. בזמן הזה היא שומעת מחטופות שחזרו, שכמה מהן פגשו את לירי שם באחת המחילות, מידע חדש על מה שבאמת עובר עליה ועל החברות שלה. שירה אלבג ממשיכה להחזיק נר דקיק בצבע ורוד לנסיכה של הבית, שתהיה חזקה במנהרות, ומזכירה לנו שקצת לפני הגיוס לירי קעקעה על הגוף שלה את המילה Faith כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד

אבא ושני ילדים במיגונית והרימון נזרק. כשההדף מתפזר וריח אבקת השריפה ממלא את החדר, שי תעסה הקטן מצליח להבין שני דברים. אבא שלו שקפץ על הרימון איננו עוד. העין השמאלית שלו נעקרה מהמקום, והוא צריך להחזיק אותה בכוח שלא תיפול . עוד בטרם הם קולטים, נכנסים המחבלים וגוררים אותם מהמיגונית פנימה, ליחידת הדיור של אבא. שם על הספה, בזכות המצלמות שאבא גיל התקין בחצר, זכה דובר צה"ל לקבל באיכות HD את התיעוד המצמרר ביותר של רוע צרוף. בנאלי כמו להוציא קולה מתוך מקרר של בן אדם שהרגע רצחת. בפרק הזה ילד בן 8 וחצי יושב מולנו ומספר בלי הפרעות את סיפורו . לא ערכנו אותו ולא נגענו. רצינו לתת לשי את הכבוד שמגיע לו. ילד קטן וכ״כ אמיץ שמספר על ההתקלות שלו עם האנשים הכי רעים שיש. התקלות שהותירה אותו עיוור בעין אחת, אבל רואה ישר ללב המאפליה של העולם. מעל מאה ילדים כאלה נולדו לנו בשבעה באוקטובר. הארי פוטרים קטנים, באטמנים מסוג חדש, ילדים שראו את הוריהם נרצחים להם אל מול העיניים, ועכשיו הם מסתובבים בינינו עם צלקת על המצח בצורה של סימן שאלה. למה יש רוע בעולם? למה אני חי? את הסיפור של שי אנחנו טומנים פה כמו כמוסת זמן. יום אחד, כששי תעסה יהיה גדול, הוא אולי ירצה להקשיב לעצמו ולהבין איך באטמן נהיה באטמן. כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד

למה אני עדיין חי? למה לא הרגתם גם אותי? בוכה קורן תעסה, בן 12 וחצי, למחבלי החמאס שרצחו את אביו מול עיניו. אין מי שצפה בסרט הזוועות הלא מצונזר של דובר צה"ל, זה שאסור לצפייה בישראל, 47 דקות מרוכזות של הסרטונים הקשים ביותר מהטבח של השבעה באוקטובר, שלא ציין סצנה אחת: זו שבה אבא גיבור קופץ על רימון ומת כדי להציל את שני הבנים הקטנים שלו. שני הילדים הפצועים והמדממים נשארים עם המחבל שכ״כ אדיש לסבל שלהם שהוא פותח את המקרר ושותה קולה. בפרק הזה אנחנו מדברים עם סבין תעסה, האמא של שני הילדים מהסרט. אישה מלאת הומור וחזקה כמו צוקי הנגב שעכשיו צריכה לשקם את שני הבנים ששרדו ואת אחיהם הגדול שהיה איתה בממד בזמן הרצח. את כל זה היא עושה כשהלב שלה מחוסל מהרצח של אור, הילד הבכור שלה, שנטבח באותו הבוקר בחוף זיקים. זאת הפעם הראשונה שבה סבין יושבת ומספרת בגוף ראשון, באריכות, באומץ, ובכנות מדהימה את העדות הכי מפורטת ומצמררת ששמענו. הסיפור שלה הוא בלתי ייאמן. לא פלא שלפני שבועיים, כשהגיעה משפחת תעסה לתת עדות באל איי , הגיעה להפתעתם לימוזינה למלון שלקחה את סבין והילדים לאחוזתו של הבמאי. את הסיפור של משפחת תעסה שפילברג היה חייב לשמוע ולראיין בעצמו. אזהרה – הפרק מכיל תיאורים קשים של אלימות נגד ילדים כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד

שתי ילדות בנות 23 מקבלות כרטיס חינם לנובה. לאחת מהן יש חבר מבוגר, הוא איש הסאונד של הפסטיבל, הוא בן 35 עם עבודה של גדולים, ובזכותו גם הן מרגישות קצת VIP כשהן מגיעות בשתיים בלילה למתחם ההפקה ומקבלות צמידים ודרינקים. הן מספיקות לרוץ במסיבה בין הבמות והפעילויות כמו בלונה פארק, ואז לתפוס איזו פינה ולישון, להרגיע קצת את הבומים שדופקים באוזניים לפני שהזריחה תבוא. יש מלא דברים שחברות בנות 23 אמורות לעשות ביחד, נגיד לנסוע ביחד לדרום אמריקה. בטח לא לשכב אחת על השנייה, גוף אחד בתוך שיח. תשע שעות. לא לנשום, לא להתעטש, לא לבכות. מדי פעם לעשות פיפי על עצמך ועליה מרוב פחד, יש דברים שחברות לא אמורות לעשות ביחד, כמו לשחק בלחישות מה אני כבר לא אספיק לעשות בחיים אבל אני ממש רוצה. עמית גניש, היא הבחורה שכל המדינה ראתה בשבת ההיא, בחמש אחרי הצהריים, יוצאת מהשיחים יחד עם חברתה זוהר, ומחולצות בשידור חי על ידי רמי דויידיאן ואדווה דדון. אם תחזרו לרגע ההוא תראו את עמית מחייכת. את העדות שלה, הקלטנו כמה שבועות אחרי הנובה, ועמית גניש עדיין חייכה. הפרק שלה הוא עדות מעולם שהרוע הטהור פלש אליו בטנדרים. אבל אפילו הרוע לא הצליח לשבור את האול יזראלי גירל שלנו, שרצתה להישאר ולשמור שבת עם אמא אבל בסוף הלכה למסיבה. כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד

מה באמת קרה בפסטיבל הנובה? האם החמאס תכננו את הטבח במסיבה מראש או שנתקלו בילדים היפים האלו במקרה? ואיך מסבירים נס? רמי שמואל יודע את התשובה לזה, ולעוד הרבה שאלות שהואיל לענות לנו בשביל התיעוד. כדי שהעולם ידע. כי שמואל הוא המפיק. בהא הידיעה של המסיבה ברעים. זה היה אמור להיות רגע השיא של השבט שלו, שני הליינים, היוניטי והנובה התאחדו לשיתוף פעולה לראשונה בזכות רמי, המפיק והמגשר, מהאבות המייסדים של אומת הטראנס הישראלית. חצי שנה לפני שמואל ושותפיו החלו להתרוצץ להשיג אישורים מהמשטרה, ממכבי האש, ממד״א. עד שהכל היה חוקי ונקי ומוכן. רק על דבר אחד אי אפשר להשיג אישור - על החיים עצמם. המסיבה של רמי הפכה למרחץ דמים שמישהו אחר הפיק. הרוצחים והאנסים של החמאס. תאונה בין שני עולמות. אנשי האור לאנשי החושך. אנשי הזריחה ואנשי השקיעה. כל מה שנותר לרמי שמואל בשבעה באוקטובר היה לעשות את הפירוק הכי עצוב שעשה אי פעם מפיק. לחזור לשטח ולחפש בין המתים את חבריו, עובדיו,הבליינים האהובים שלו. השבט שלו. ולשווא. הפרק כולל אזהרת טריגר אונס ואלימות. פרק זה מוקדש לזכרם של דיג׳י מתן קידו. אילן אברהם. אריק ורות פרץ. השם יקום דמם. ובאהבה לכל הניצולים של השבט היפה של הטראנס הישראלי. עוד תחזור לנו הזריחה שוב. כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורך קול: אופיר לוקיי אליאסף עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד

לא צ’רצ’יל אפילו לא ביידן. בסוף יצא שאת הנאום הגדול של התקופה הזאת, הנאום תופס הלב שכל כך חיכינו לו, נתנה דווקא מורה אנגלוסקסית חובבת שירה וריצה מירושלים. היא הגיעה לאו״ם, לאפיפיור, לשער של טיים. אף אחד לא יודע לבקבק את הצער כמו רייצ’ל גולדברג פולין, אבל היא היתה מוותרת על התענוג. הירש, בנה הבכור האהוב שדומה לה כל כך, לא רק שנחטף מהמיגונית המפורסמת ברעים, היד שלו נקטעה על ידי המחבלים. ועכשיו- היא אמא של חטוף במעמד הכי עצוב. גבר. וגבר שפצוע קשה. וגברים כרגע כידוע, לא סופרים. כותבים עורכים ומגישים: דנה ספקטור- רן שריג מפיק: אור אליעז עורכת: מיכל אבן קריין פתיח: אביעד מן עיצוב לוגו: יעל זייד