סאבטקסט

בפרק 44 של סאבטקסט אלפרד כהן מארח את המשורר והעורך אלי אליהו, שמונה שנים אחרי צאת ספרו האחרון, איגרת אל הילדים. אנחנו מדברים על השנים שבהן המילים נעשות כבדות כמו סלעים, ועל הרגעים שבהם הן חוזרות להיות פלסטלינה. מה הופך משפט לשורה שירית? למה רעיון או רגש לבדם אינם מספיקים כדי לכתוב שיר? ואיך כותבים משהו בלי לדעת מראש מה רוצים לומר? השיחה נעה בין שירה, קריאה ועריכה, בין המציאות הפוליטית שחודרת לכתיבה לבין הרצון להשתחרר ממנה, ובין משוררי העבר למקרא ולברית החדשה. בדרך אנחנו מדברים גם על הסאבטקסט שנולד מתוך הלא־מודע, ועל האפשרות שהשיר יודע על המשורר משהו שהוא עצמו עדיין אינו יודע.

בפרק 43 אלפרד כהן מארח את הסופרת נעה ידלין לשיחה בעקבות ספרה החדש ״הטעויות״. על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על אשמה ומצפון ועל הדרכים שבהן בני אדם מצדיקים את מעשיהם. על עולם הספרות, על סופרים שמתקשים לקבל ביקורת שלילית ועל הרגע שבו ספר יוצא לאור וכבר אינו שייך רק למי שכתב אותו. וגם על מלאכת הכתיבה, על האמנות של בריאת דמויות מאפס, על המעבר מספרות לטלוויזיה ועל עולם העיתונות של פעם.

בפרק 42 של סאבטקסט אלפרד כהן משוחח עם הסופר רובי נמדר, שחי בניו יורק כבר 26 שנה ומגדיר את עצמו ״סופר עברי גולה״. אנחנו מתחילים במציאות הפוליטית והתרבותית בארצות הברית, במשבר החשיבה הביקורתית ובתחושה שהשיח הציבורי מאבד את הקרקע המשותפת שלו, ומשם עוברים אל מצבה של הספרות העברית: היעלמותם של שומרי הסף, הצפת שוק הספרים, היחלשות הביקורת והשאלה אם כתיבה ספרותית היא בסך הכול ביטוי עצמי או השתתפות בשיחה שנמשכת אלפי שנים. אנחנו מדברים גם על החיים בין עברית לאנגלית, על ספרות דיאספורית ועל המחלוקת סביב האפשרות לקיים תרבות עברית מחוץ לישראל. ולבסוף, על אהבתו העצומה של נמדר לעברית, על התנ״ך, ספרות חז״ל ועגנון, ועל העונג המיוחד שבכתיבת נופיה של אמריקה בלשון שנולדה במקום אחר לגמרי.

בפרק 40 של סאבטקסט אלפרד כהן מארח את המשוררת, חוקרת הספרות, המתרגמת והמבקרת שירה סתיו, לשיחה על שירה, זיכרון וזהות, ועל מה שהספרות מסוגלת לעשות עם החיים שלנו. דיברנו על הוראת שירה ועל ההבדל בין שיר שמספר סיפור לבין שיר שהוא אירוע בפני עצמו; על הממואר הפואטי, תחום המחקר שמעסיק אותה בשנים האחרונות, ועל האפשרות שהספרות אינה רק מתארת את ה״אני״ אלא יוצרת אותו מחדש. משם נדדנו לשאלת הקאנון הספרותי, לתפקידה של האקדמיה, לתרגומים שלה לשרון אולדס ולאושן וונג, לאהבה המשותפת שלנו לקרל אובה קנאוסגורד, ולעשרים שנות עבודתה כמבקרת ספרות. שיחה על קריאה, על כתיבה, על הצורך בצורה ועל כל מה שמתרחש בטקסט מעבר למה שנדמה לנו שהוא מספר.

בפרק 40 של סאבטקסט אני מארח את הסופרת, המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן ואת אמה, לילי, לשיחה על המקום שתופסות הספרות והאמנות בחייהן. אנחנו פותחים בשאלה האם אפשר לגדל אדם באמצעות ספרות, וחוזרים לילדותה של ריטה בלנינגרד: הספרים הראשונים, השירים שלילי לימדה אותה לדקלם ולימודי האמנות במוזיאון הארמיטאז׳. משם אנחנו ממשיכים אל אחמטובה, נבוקוב, בונין ויעקב שבתאי, אל אהבתן המשותפת לקולנוע ולציור, ואל השיחות והוויכוחים שהן מנהלות עד היום. בין הזיכרונות והיצירות עולה גם שאלה מורכבת יותר: האם האמנות היא דרך לדבר על החיים, או שלפעמים היא דווקא מאפשרת לנו להימנע מלדבר עליהם?

בפרק 39 אני משוחח עם מיכל בן־נפתלי על הגבולות המטושטשים שבין ממואר, מסה ובדיה, ועל הספרות כהרפתקה של חיים ושל מחשבה. אנחנו מדברים על הצורך לספר אמת דווקא בתוך מרחב ציבורי שהפך רווי שקרים, על הזיכרון כפעולה שאינה רק משחזרת אלא גם ממציאה, על ההבדל בין מחקר לחקירה ספרותית, ועל ההיברידיות כאפשרות להמציא מחדש צורות כתיבה שכבר נדמה שאנחנו מכירים. בהמשך אנחנו מדברים גם על הוראת כתיבה, על מה שמתרחש במפגש עם סטודנטים, ועל החזרה של בן־נפתלי לקריאת שירה ולכתיבת מסות על שירים.

בפרק 38 אני מארח את אגי משעול, לרגל צאת ספרה החדש נשל ספר שמשיל עור פיזי, פנימי ומדיני בבת אחת. דיברנו על מה זה בעצם להגיד "אני משוררת" ועל ההתחייבות שמסתתרת באמירה הזאת; על טקס הבוקר שלה  קפה, סיגריה ומחברת  ועל "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך" כדרך חיים; על ההומור שלה, שהוא לדבריה רק תחרה על פחם; על שירת מלחמה, על השיר "ממ"ד" ועל התשובה של לאה גולדברג לשאלה למה משוררת לא כותבת על המלחמה; על העצים בחצר שלה ועל השיחים בשולי הדרכים שאף אחד לא מסתכל עליהם; ועל הספר הראשון שהוציאה כחיילת, אספה מכל מקום שיכלה והשמידה. בדרך גם עמיחי, גורי, יואל הופמן, חילזון אחד, וההצלחה המפתיעה שלה בגרמניה דווקא עכשיו.

בפרק 37 מתארח רוביק רוזנטל, בלשן, סופר, מסאי ועורך, שכותב על השפה העברית מאז 1997. לרגל ספרו החדש העברית הישראלית דיברנו על מה שקורה לעברית בפועל, לא במה שהיא אמורה להיות: על שבע מאות שנים שבהן הדיבור בה נאסר בחוכמה גדולה, על הרגע שבו חיים רוזן העז לקרוא לה בשם ואיך התנפלו עליו, ועל המתח בין הדקדוק היציב לבין הדוברים שממשיכים לזוז. מכאן לעצלות כמנוע התפתחות, לפועלים חדשים שנולדים כל יום, לסלנג שנוצר בגילאי שבע־עשרה עד עשרים ושתיים ולמה שהוא מסגיר על דעיכת המאצ׳ו הישראלי. וגם, מה כן הולך לאיבוד: מטבעות לשון שנכחדות בשידור חי, המילה פרקדן, וילדים שפוגשים מילה שהם לא מכירים ומתאהבים בה לכל החיים.

בפרק 36 של סאבטקסט מתארחת שירה חפר' מתרגמת, עורכת ומייסדת הוצאת לוקוס. שוחחנו על הדרך מתרגום ספרות בתשע שפות אל הקמת זיקית ואחריה לוקוס, ועל אחת עשרה שנים שבהן, כדבריה, היא עמדה על כרעי תרנגולת ורק עכשיו מרגישה שיש על מה לשבת. דיברנו על הקורא האקטיבי, על צורה שקודמת לעלילה, ועל ספרים שעובדים כמו סם. ועל השדה עצמו: מארבעים חנויות עצמאיות לחמש, על שחיקה שכמעט סגרה את ההוצאה ב-2022, ועל החזון שהתגבש מתוכה לחלץ את הקולות הנשיים שנשארו מתחת לרדאר של הקאנון.

בפרק 35 של סאבטקסט מתארחת המשוררת ואשת הרדיו ענת שרון בלייס. שוחחנו על ספרה החדש, שעתיד לצאת במהלך השנה - ממואר בדיוני שנכתב לאורך שנים כפרגמנטים באפליקציית הפתקים, תוך כדי ביקורים וריבים עם אמה, ילדת שואה מרומניה שעלתה ב-1960; דיברנו על רונית מטלון, שנתנה לה את הרשות לכתוב; על שלושים שנות רדיו, מהתוכנית הראשונה על יונה וולך ב-1995 ועד כאן תרבות; על ספר השיחות "כתבו לכם את השירה הזאת" ועל המשוררים שכבר אינם; ועל שירי הפרידה שהתחילו להיכתב על ספסל בבית הדין הרבני, כשאין לך קול. ולבסוף על עדינות כעמדה בתוך הרעש, ועל הראיון האחד שלא עשתה ולא תעשה עוד.