בדרך הביתה

המלחמה מורידה הילוך, ואיתה מתקרב השחרור מהמילואים. זה זמן לתהות עם החברים סביבי מה הם לוקחים מהתקופה הזאת, איך הם מרגישים על הסוף הקרב, והאם בכלל יש סוף כזה - או שזה רק סוף זמני. בוא לא נשלה את עצמנו. כנראה שזמני. זה עצוב? כן, אבל לא רק.

אי אפשר לפספס את שלטי ה״יחד ננצח״. הם מציצים אלינו מכל פינה, בין אם משלטי חוצות או פרסומות בטלוויזיה. מצד אחד, אני מאמין להם. אני מרגיש את ה״יחד״ סביבי בפלוגה ובתחנות הרענון לחיילים בצד הדרך. זה כן. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות אם יש לזה תוקף. הפסקת האש מעלה את הספקות האלה. האם ברגע שהמלחמה תירגע - המלחמה המאחדת - היחד יתפורר? האם אנחנו יכולים להיות מאוחדים גם בלי צלה של טראומה לאומית?

השבועות הראשונים של המלחמה מביאים איתם תחושת זעזוע עמוקה - זעזוע שהופך לצמא לנקמה. בתוך השנאה שצומחת בתוכנו, אנחנו מחפשים איזו עצה או כיוון מזקני השבט שיגידו לנו מה לעשות כשהחיים מתנגשים בנו במאה קמ״ש. ואמנם, למרות שגם זקני השבט די קלולס בנוגע למצב ואיך להגיב אליו, עושה רושם שיש משהו להתנחם בו בתוך כל הסיטואציה הזאת: הביחד. חברה. אנשים טובים, גם עם הדעות רחוקות. האם זו השנאה שמחברת אותנו?

השבת השחורה טלטלה את עולמי, כמו כולנו. מצאתי את עצמי במשך שבוע דבוק לספה, בוהה בטלוויזיה בחוסר אונים בין אזעקה לאזעקה. איבדתי תפקוד, ונדמה שגם המדינה. האווירה היא של כאוס, והפיד מתמלא בעוד וידאוים מטורפים ופוסטים שוברי לב של אנשים סביבי שמחפשים את אהוביהם, או בוכים על מותם. שבוע לאחר מכן, אני מקבל טלפון מהצבא. עליי להתייצב למחרת בבוקר בבסיס חימוש במרכז הארץ. מי אני פוגש שם, ומה ההשפעה של הצו הזה על התחושות והתקוות שלי לגבי החברה שאנחנו חיים בה?

A new episode