פרק 291: אבישג שאר־ישוב

פרק 300 (!!) חגיגי ומיוחד עם פרופסור (ודוקטור) עמרי הרצוג - מבקר ספרות, חוקר תרבות, מייסד שותף של המחלקה לתרבות במכללת ספיר ורקטור המכללה עד לאחרונה; ולא פחות חשוב - ב־26 השנים האחרונות בן הזוג של יובל, העורך הראשי של פורטפוליו ומגיש הפודקאסט.לפני קרוב ל־25 שנה החל לכתוב ביקורות ספרים במוסף ספרים של עיתון הארץ, מה שהוא עושה אחת לשבועיים עד היום. את הביקורת הראשונה שלו הוא מגדיר כממש גרועה: ״עשיתי את כל הטעויות האפשריות. רציתי להראות שאני חכם ושאני ראוי לכתוב בעיתון ביקורת ספרות, אז כולה היא גיבוב יומרני ומשמים של כל מיני פינות תיאורטיות לא רלוונטיות״.הרצוג חושב שביקורת היא ז׳אנר שצריך להיות מעניין לקרוא אותו גם בלי קשר לאובייקט שעליו היא נכתבה. ״זה ז׳אנר שעומד בפני עצמו, וצריך לקרוא אותו גם בלי קשר לאובייקט הביקורת. חלק מהערך המוסף של ביקורת הוא למקם את הספר על מפה תרבותית, למה דחוף לספר את הסיפור הזה עכשיו, מה הוא אומר על החברה שבה אנחנו חיים״.אחל ההחלטות הזכורות לו במיוחד מארבע השנים של כהונתו כרקטור המכללה, קשורה לאירועי ה־7.10. ״עם כל מה שקרה באזור ובמכללה, לסגל ולסטודנטים, ההחלטה שאני קצת דחפתי אליה, בחוסר ביטחון אבל בנחישות, היתה לחזור ללמוד. אני זוכר שעשינו שיחה עם הסגל ואמרתי להם שזה הולך להיות צ׳יקמוק - זה לא הולך להיות סמסטר אקדמי, אלא כזה שהמטרה שלו פשוט לפגוש את הסטודנטים או בזום או במקומות אחרים בארץ, פשוט לחזור לתחושה של הקהילה ושל הקשב של הקהילה שלפעמים מתקיים בכיתה, ובטח בספיר״.הוא מעיד על זה שמעולם לא היה לו ג׳וב חלומות. ״איכשהו תמיד התגלגלתי. עבדתי במגוון של תחומים - כבלש פרטי במשרד שידוכים, בחברה לפיתוח מוצרים חדשים, בכתיבת צללים, בשיעורים פרטיים במתמטיקה. אני אוהב את התנועה הזאת של החיים, ואני באמת לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול״.  

נאור אהרון הוא מעצב אופנה, המייסד והבעלים של מותג אופנת הגברים (שחביב גם על לא מעט נשים) - MIRZA, שחוגג בימים אלה עשור. ״בשיא התמימות פתחתי מותג בחצר של ההורים, עם עשרה דגמים, רובם טי־שרטים, ואמרתי: חבר׳ה, ביום שישי תגיעו, אני עושה השקה למותג שלי. לא היה לי מושג בכלום. עשיתי צעד צעד, לאט לאט, כל פעם הכנסתי עוד דגם ועוד דגם״.היום הוא בעל שתי חנויות – חנות הדגל בתל אביב וחנות נוספת ברעננה, עיר מגוריו, שבה גם התחיל - לצד אתר שבו מתקיימות חלק ניכר מהמכירות של המותג. ״התחלתי שם כי זאת העיר שלי וזה היה המקום שלי, ואמרתי לעצמי שמי שרוצה מירזה – יתאמץ ויגיע לרעננה. לתל אביב הגענו כבר ממקום אחר, של התפתחות וגדילה. זה לא פוגע בסניף ברעננה – זו עוד שלוחה״.אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו היה התצוגה בשבוע האופנה, קצת לפני 7 באוקטובר: ״נתתי שם את הלב שלי, הלב שלי היה על המסלול, בכל מובן המילה. הבאתי מהשורשים של הבית – התצוגה היתה בהשראת השיר ׳הנסיכה והרוח׳ של ריטה. ניתחנו אותו והתייחסנו גם למהפכה באיראן״.אהרון, שלא מגיע ממסלול קונבנציונלי של לימודים באחת המחלקות לעיצוב אופנה, אלא ממקום אוטודידקטי, מוסיף: ואומר ש״בלימודים של החיים למדתי לעבוד עם ספקים, למדתי לעבוד עם בדים, לעבוד עם תופרים ואיך לבנות קולקציה. הכל מאפס, בלי אבא או אמא שבאו מהתחום. אני חושב שאלה באמת היו הלימודים הכי טובים״.אחד הדברים שהוא גאה בהם במיוחד הוא שיש הרבה סוגים של גברים שאוהבים את המותג, ביניהם, לדוגמה, אמיר בנאי, אסף גרניט, עדן חסון והראל סקעת. ״אני מאוד אוהב שיש לי כמה סוגי גברים, שהם מאוד מאוד שונים אחד מהשני״. התוכניות לעתיד הקרוב (והרחוק) הם להתרחב לארצות הברית, ואולי יום אחד גם לעשות באופן רשמי בגדים לנשים. אנחנו ממתינות.  

אבי נשר הוא במאי ותסריטאי, יוצר ״הלהקה״, ״דיזנגוף 99״, ״סוף העולם שמאלה״, ״תמונת הניצחון״ ועוד רבים. את דרכו התחיל כמבקר קולנוע ועד היום הוא מגדיר את עצמו כ״מבקר קולנוע שעושה סרטים. לפני שאני כותב תסריט, אני כאילו כותב את המאמר שהייתי כותב על הסרט, אילו הוא כבר צולם״.בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים סרטו החדש ״האהבות שלנו״, שעליו הוא אומר ש״זה לא סרט על שבעה באוקטובר, אלא סרט שמספר את סיפורם של חמישה־שישה אנשים, כולם אנשים שאני פגשתי. קולנוע הוא מדיום מיתולוגי, לא מדיום היסטורי. אין לנו את הלוקסוס לסחוב עכשיו טראומה 20 שנה. אני חשבתי שחייב להיות סרט שהוא במידה מסוימת גם מרפא וגם כזה שמחזיר אותך לעצמך ומזכיר לך מה שכן חינני כאן. ביום טוב - אמנות היא מועילה.״אני יודע דבר או שניים על כאב נפשי גדול, ואני יודע דבר או שניים על הפיתוי הגדול פשוט להיכנע. כדרך האמירה של ניטשה - אתה מביט בתהום, התהום מביטה בך חזרה ובאיזשהו מקום אתה צריך להבין שאתה עדיין כאן ואתה צריך להתחבר למה שאתה יכול להתחבר אליו״.למרות שעבד במשך תקופה בארצות הברית, הוא מגדיר את עצמו כמישהו ש״מאוד מכאן. אני כותב סרט מתוך החוויה שלי, והחוויה שלי היא כאן. אני אוהב ישראלים, אני אוהב תרבות ישראלית, אני מחבב את הבלאגן הזה שישראלים לא מצליחים לעמוד בתור, את החום המשפחתי הזה שגם הופך לגסות רוח, שגם חוזר למשפחתיות. יש משהו מאוד מאוד ייחודי במדינה הזאת ובאנשים שלה״.לקח לו הרבה שנים להגדיר את עצמו כבמאי קולנוע (כשהתבקש היה כותב ״תסריטאי״). כשהוא כותב, הוא מספר, הוא מאזין לדמויות ועושה רק מה שהן רוצות. ״אני לא כופה עליהן סיפור. אני אוהב את הקולקטיביות של עשיית סרט, אני אוהב שיש עוד אמנים שמעורבים בזה ואין בזה שום פשרה, יש בזה את האנחנו הזה של היצירה״. 

סמדר צוק היא מנהלת בית הנסן בירושלים והמנהלת בפועל של שבוע העיצוב ירושלים מטעם חברת רן וולף. היא נכנסה לתפקידה לפני חמש שנים (חמש שנים סטנדרטיות, במיוחד כאן בארץ), ומה שהיא למדה בהן בפרספקטיבה הוא ש״בית הנסן זה אנשים, זה הכל אנשים״.צוק מתייחסת למקום, ששוכן בחלל ההיסטורי של בית המצורעים בירושלים, כבית גידול. הוא מארח כדרך קבע דיירים קבועים ומתחלפים, מציג תערוכות, ובשנה האחרונה מקיים גם מגוון אירועים, לצד אירוע הדגל השנתי שלו – שבוע העיצוב ירושלים. ״אנשים באמת צומחים בתוך המקום, מקבלים הזדמנויות בתוך המקום וגם היום זה ערכים מאוד חשובים. גם אני הייתי סטודנטית בבית הנסן וקיבלתי את ההזדמנויות שלי״.היא בוגרת התואר הראשון באמנויות המסך בבצלאל (״הייתי סטודנטית בינונית ומטה״), וממנו המשיכה ישירות לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות – שאותו למדה פיזית בבית הנסן. פרויקט הגמר שלה בתואר השני היה תערוכה שאצרה במקום, ואחריו קפצה למים העמוקים כשהציעה להפיק מסיבת פורים. ״הנסן, כמקום שמקדש את הרעיון הזה של צעירים ושל הזדמנויות - נתן לי את ההזדמנות״.את שבוע העיצוב ירושלים, שמתקיים במקום מדי שנה, הם לפעמים מכנים ״החג שלנו״. ״אנחנו עושים מאמץ אדיר כל שנה לגייס את התקציב הזה מהממשלה במטרה להעביר את רובו חזרה לקהילת המעצבים. אנחנו תומכים ב־100 עבודות חדשות שמופקות עבור האירוע, ונותנים גם ליווי מקצועי וליווי אמנותי. ״בכל שנה אנחנו יוצאים לדרך, בוחרים נושא, מוציאים קול קורא, מקבלים מאות הגשות וצריכים להתחיל לבחור. זו גם בחירה איכותית, אבל גם בחירה של היתכנות. זה שאנחנו מוטציה מאפשר לנו להיות עצמאיים ולייצר בחופשיות את תוכנית הפעילות השנתית שלנו; זו הצלחה אדירה בתוך העיר, הצלחה גם רב־גילית וגם רב־תרבותית״. 

אור אלתרמן ברנע היא מייסדת שותפה ומנכ״לית עמותת ״מקומות שמורים״ - שמנגישה אמנות ותרבות לקהל עם צרכים מיוחדים עם דגש על מגוון נוירולוגי. בעברה רזומה כעיתונאית, בין השאר עורכת מדור התרבות ב־ynet, צלמת חובבת; מייסדת קהילת האמהות ״מאמזון״ – האבטיפוס (או האם־טיפוס) של הרבה מקבוצות האמהות בפייסבוק; וזוכת פרס רפפורט (!) לנשים פורצות דרך (2025).מקומות שמורים התחילה ב־2018, כפסטיבל להצגות ומופעים לילדים על הרצף, שאותו הקימה עם שותפתה שרון גבריאלוב. ״המוטו הוא כל התנהגות מקובלת וכל תגובה היא טובה. כשהתחלנו חשבנו שנעשה פסטיבל של יומיים אחת לשנה, אבל לפי התגובות היה ברור שיש דרישה הרבה יותר רחבה. ראינו ילדים שבפעם ראשונה יושבים בהצגות, במופעי מחול, במופעי מוזיקה - זה היה בלתי נתפס לחשוב שהם יצטרכו לחכות עכשיו שנה שלמה״. נכון להיום לעמותה יש רפרטואר של יותר מ־30 הצגות שרצות כל השנה בכל הארץ – בעיקר לילדים, אבל לא רק, כולל כאלה של יוצרים ויוצרות שחוזרים עם מופעים חדשים מותאמים.לצד המופעים וההצגות שרצות כל השנה, העמותה מפעילה חוג תיאטרון לילדים אוטיסטים שייפתח השנה בפעם השלישית בביכורי העתים; הכשרות שהן מעבירות לגופי תרבות וצוותי הדרכה, ומגוון של שיתופי פעולה (כמו, לדוגמה, עם הספרייה הלאומית) שמטרתם להנגיש חוויות תרבות לילדים ולמבוגרים ממגוון נוירולוגי.בין היוזמות של העמותה גם ״הצגה מתארחת״ שבמסגרתה ״השחקניות מגיעות לשלושה ימים ברצף לבית ספר. כשהילדים רואים את ההצגה ביום השלישי, הם יודעים איך נבנית הצגה, כי פירקו להם אותה למרכיבים ואז בנו בחזרה״. גם עבור היוצרים, היא מספרת, ההשתתפות מפתחת שפה אמנותית אחרת.״רוב מי שהמשתתף אצלנו בפסטיבל או לקח חלק בהצגות האלה, השאירו את הגרסה הרגישה גם לקהל הרחב - כי הם ראו שזה עובד יותר טוב״. 

עמיר מרק הוא סמנכ״ל העיצוב של Facetune, אפליקציית עריכת התמונות והווידאו מבית לייטריקס שפעילה כבר 12 שנה ומונה כ־300 מיליון משתמשים. מרק הגיע לעולם הטק ממסלול לא שגרתי: הוא בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ופרויקט הגמר שלו, שכלל בגדים מתנפחים, הגיע עד לשבוע אופנה בסיאול. אחרי שנתיים בוויקס וניהול הסטודיו של ענני תקשורת (״תמיד היה לי ברור שהדברים שאעשה יהיו קצת יותר רחבים מאופנה״) הוא הגיע לפייסטיון לפני כחמש שנים, וכיום מוביל את העיצוב שלה בעת שלייטריקס מתפצלת לשני מוקדים – האפליקציה הרווחית ומודל הוידאו LTX.מבין הפרויקטים שעבד עליהם במהלך השנים אפשר למצוא את Outfit, שמשחזר בגד מתוך רפרנס על גבי תמונת המשתמש; ומייקאפ, ייצוג דיגיטלי נאמן של מוצרי איפור אמיתיים – הכנה לעולמות ה־try-on שיחברו ייצוג דיגיטלי לחוויית רכישה ויעזרו למשתמשים לקבל החלטות לפני הקנייה.בעבודה היומיומית מרק אוהב במיוחד את האינטראקציה עם אנשים ואת המפגש עם המשתמשים, וזאת אחת הסיבות שבכל הקשור לבינה מלאכותית הוא אופטימי, וסבור שתמיד תתעורר גם מגמת הנגד של חזרה לקראפט ולאותנטיות. ״מעצבים זה לא משהו שאפשר יהיה לוותר עליהם או להחליף, הם פשוט יצטרכו להיות ורסטיליים יותר״; ולסטודנטים הוא אומר ש״מי שלא מאמץ את היכולות החדשות פשוט לא יהיה רלוונטי״.

עמרי מרכוס הוא תסריטאי, אסטרטג תוכן ומרצה; מלמד בסם שפיגל קורס ליוצרים על שימוש בבינה מלאכותית, מעביר סדנאות ליוצרים בכירים ומלמד בזום כותבים אמריקאים זוכי אמי ואוסקר (!). ב־11.10 ישתתף הוא בכנס Intent של פורטפוליו, טאבטאבטאב ו־open, שייערך בבית ליסין, ויעזור לנו להכריע האם אפשר להגיד היום משהו מקורי.״הבינה המלאכותית נותנת לך אשליה שאתה יכול לייצר המון המון תוכן. מה שנורא זול זה היצירה, אבל מה שנורא יקר זה השיפוט״. לדבריו, זו גם נקודת המפנה של העידן החדש: המעבר מלהיות יוצר ללהיות אוצר. לאחרונה, לדוגמה, ביקש מצ׳אט gpt למפות יותר מ־20 שנה של הדרייב והג׳ימייל שלו, וקיבל 49 עמודים שסרקו למעלה מ־6,700 פריטים מאז 2003 וזיהו את הדפוס שליווה אותו לאורך כל הקריירה: החיבור בין טכנולוגיה לתוכן.את המתודה שלו הוא מסביר דרך ״מודל שלוש הקומות״ (תנסו להתרכז): בקומה הראשונה אוספים את כל המידע על הנושא, מראיינים את עצמך בעזרת הבינה ונועלים את הכל ב״גן סגור״ שלא מאפשר הזיות; השנייה היא ״בית מלאכה סינתטי״ של מומחים שמכסים את החסרונות של היוצר; והשלישית היא קבוצת מיקוד סינתטית, הבאפר שמחליף את המפיק או הקהל. כך, לדוגמה, הוא בדק ספר מול קבוצת מיקוד של ארבעה תחקירנים (סינתטיים) מערוץ 14, כדי לאתר בו מוקשים.עוד לפני שהפך ל״בינרקומן״ (מילה שהמציא, בסיוע הבינה, כמובן), עבד בין השאר בקמפיין של מרצ, שבו הוחלפו תמונות הטינדר של העובדים בסלוגנים של המפלגה והותקנו בווייז שני נרטורים – ניצן הורוביץ לשמאלנים ומירי רגב לימנים. הוא היה גם שותף ליצירה של אפליקציית ליקוק־המסך אחרי בחירת טראמפ, שגרמה ללא מעט אמריקאים ללקק (ליטרלי) את הטלפון שלהם.דווקא בעבודה עם החסר, שאפשר להבחין בה עכשיו בתערוכה של נומה בר במוזיאון תל אביב, הוא רואה אתגר אפשרי: ״אני לא יודע אם הבינה המלאכותית אי פעם תדע לעשות את זה״. אנחנו מחזיקים אצבעות (או משהו).-כנס intent, פרטים וכרטיסים: https://www.intent.co.il

יחזקאל לזרוב - שחקן, במאי, אוצר ואיש חינוך - הוא ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ומייסד שותף של סטודיו אנקורי, שחוגג השנה בר מצווה. השנה, בגלל שהיה לו קצת זמן פנוי, הוא יזם גם תוכנית לתואר שני בסמינר הקיבוצים בשיתוף תיאטרון הבימה, שבה יעברו 12 סטודנטים תהליך מחקרי של שנתיים וגם יתחילו ליצור בעצמם יצירה לתיאטרון. ״אני מאמין גדול שאנחנו צריכים להפסיק לעשות הפרדה בין אקדמיה לשדה התיאטרוני או האמנותי. סטודנט חייב לדעת שהמערכת דואגת לו - לא רק להמשך דרכו כשיעזוב את בית הספר, אלא גם תוך כדי. הוא צריך לפגוש את השדה כמה שיותר״.לצד ההכנות לפתיחת שנת הלימודים, הוא עובד בימים אלה על בימוי של ״פונדק הרוחות״ - ״היצירה הראשונה שאני באמת לוקח עליה אחריות. אני קורא לזה תיאטרון מוזיאלי - תיאטרון שהוא מפורק ויש בו גם מיצגים ויש בו גם ארט ועוד דברים שאני אוצר״.ברזומה שלו אפשר למצוא ריקוד סטפס (מגיל שמונה), שנה בלהקת המחול בת שבע (״אחרי שבוע ביקשתי מאוהד נהרין לעזוב״), משחק ובימוי, אוצרות וחינוך. ״היום אני כבר לא עובד בנרטיבים מקבילים, אלא חווה את החיים כיחידה אחת. אני מגדיר את זה כתהליך ספירלי. ״אתה צריך לעבור קודם את השלב שבו אתה מפסיק להרגיש רגשות אשם על זה שכל פעם אתה עובר מדבר לדבר - פתאום אתה רוקד, פתאום אתה משחק, פתאום אתה מביים, פתאום אתה מעצב. אין את זה יותר אצלי היום. הכל זו יחידה אחת והיא מאגר של ידע וניסיון, והיופי והכיף האמיתי הם בתוך המהלך הזה. ״היום אני כל בוקר קם בניצחון. אני מביים משהו, משחק במשהו, אוצר משהו, מנהל משהו. אני פשוט נהנה״. 

המאיירת מאיה איש שלום היתה בטוחה שתלמד עיצוב אופנה. מכיתה ח׳ תפרה לעצמה את כל הבגדים על מכונת תפירה שקנה לה סבא, כולל דברים ״מוגזמים ומשונים״, ואת שמלת הכלה שלה תפרה בעצמה. מה שהטה את הכף היתה ההבנה ש״בתקשורת חזותית אפשר לגעת בכל נושא בעולם״.פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עסק בזיכרון: היא פרסמה קול קורא, קיבלה כ־400 זיכרונות ילדות מזרים, איירה 30 מהם וציירה את עצמה כילדה בתוך הזיכרונות של אחרים. גם הרומן הגרפי שאיירה, Homebound, מבוסס במידה מסוימת על חוויותיה האישיות אחרי שחיה שבע שנים בניו יורק וחזרה ארצה בתקופת הקורונה, לבית שכבר לא היה בדיוק הבית שהכירה. זהו ספר מקסים של 160 עמודים בלי מילה אחת, על אישה שיורדת מרכבת ומטיילת עם מזוודת טרולי בין בתים - קטן מדי, גדול מדי, פנטסטי מדי - בחיפוש אחר בית. הדמויות שלה מספרות את הרגש דרך הגוף, לא דרך הבעות הפנים.איש שלום עובדת לא מעט עבור העיתונות, מאיור לניו יורקר בתקופת הקורונה על אימהות יחידניות בבידוד, ועד לאיור לכתבה בהארץ על ״האבולוציה של האבולוציה״. לצד זה יצרה לאחרונה פרויקטים למחלקת החינוך של הספרייה הלאומית, שם איירה בין השאר כרטיס פופ־אפ משלוש שכבות שמזמין ילדים להרכיב סיפורים משלהם. לא מזמן איירה גם עבור אירועי בתים מבפנים, בירושלים ובתל אביב - ״אלה תכלס שני הדברים שאני הכי אוהבת לאייר - בתים ואנשים״.בשנה האחרונה היא הציגה את ״ברכת שלום״ במסגרת פסטיבל אאוטליין בכיכר ספרא בירושלים - איורים אישיים ברובם, שאיירה מחדש בפורמט של שני מטר; וגם  ציירה את ציור הקיר הראשון שלה, בבית ספר בחריש (״שלושה ימים בלי לחשוב״). את הקירות בבית ה״חדש״ שעברה אליו לפני כמעט שנה עוד לא אבזרה, אבל אנחנו סומכים עליה. 

אבישג שאר־ישוב היא צלמת עיתונות ודוקומנטרית, שעובדת בתחום כבר 16 שנה. בין תצלומיה המוכרים ואלה שהפכו אותה לסטארית מקומית הם אלה של בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה ושל איילת שקד אל מול שולחן ריק. בארבע השנים האחרונות וחצי היא יוצרת ומצלמת גם עבור הניו יורק טיימס – דבר שהתגלגל קצת במקרה, אחרי שהיתה בטוחה שאחד מעורכי העיתון בכלל שנא את העבודות שלה.היא לא למדה צילום מעולם, והחלה את דרכה כצלמת שסיקרה בעיקר אסונות (ולא חסרים כאלה אצלנו). לאורך כל השנים היא עובדת במקביל על צילומי עיתונות ועל פרויקטים אישיים שלה, גם הם מתחילים לפעמים מעבודה. בין אלה נמצא גם הפרויקט שבמסגרתו היא מתעדת כבר למעלה מעשור קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ (״אולי זו תהיה תערוכת היחיד הראשונה שלי״), וזה שצילמה בנורבגיה כשהגשימה חלום לשחות עם לוויתני אורקה.בשבוע הראשון של המלחמה היא נשלחה לצלם שורדות ושורדים מ־7 באוקטובר ולתעד את עדויותיהם. סדרת הפורטרטים פורסמה בשער ובכפולת עמודים בניו יורק טיימס וזכתה בתמונת השנה של יוניסף. ״פתאום מצאתי את עצמי מול שורדים, כשאין איתי כתב, ואני לא יכולה רק לצלם אותם - מישהו צריך לתעד את הסיפור שלהם. חלקם סיפרו לי לראשונה את מה שעבר עליהם. הבנתי שזה תיעוד שמישהו חייב לכתוב אותו. ואיכשהו, לא משנה לאן הגעתי, לא משנה באיזה שעה צילמתי - תמיד היתה שם איזו קרן אור״.אחד הדברים שמושכים אותה בצילום הוא חוסר הוודאות. ״אני מגיעה למקום שהכי לא סביר שיהיה בו תמונה טובה, ופתאום קורה משהו״. בעידן הבינה המלאכותית היא מאמינה שצילום עיתונאי חשוב אפילו יותר, כי התפקיד שלה הוא להביא את האמת. ״המחמאה הכי טובה שנותנים לי כצלמת, היא שהצילום שלי נראה כמו ציור. אני לא יודעת לצייר, וזה גורם להרגיש כאילו פרצתי את המדיום, כאילו הצלחתי לצייר באור״.