סוף פתוח

בפרק הזה התיישבתי לשיחה עם אריאלה ברדוגו, יזמת שמלווה ועוזרת לנשים שחוו לידה שקטה ואובדן הריון ובעזרת הידע וגישתה הרגישה לאבל ואובדן מצליחה לתת כלים להתמודדות רגשית, גופנית ורוחנית דרך הפודקאסט שלה - ׳הידיים הטובות׳, סדנאות ותכנים מעוררי השראה ובניית קהילה תומכת בתחומה. זו הפעם הראשונה שבה היא - זו שלרוב יושבת בכיסא המראיינת, מתראיינת. ולא סתם מתראיינת, אלא צוללת לנושא בו היא עוסקת מנקודת מבט הפוכה - בין זו שאיבדה, לזו שנולדה אחרי לידות שקטות (מסתבר שככה קוראים לזה: ילד/ת קשת).אריאלה חולקת בפרק הזה את סיפור התמודדותה האישי, ועל פועלה בתחום העלאת המודעות ללידות שקטות, על האובדן הרגיש הזה שעדיין נחווה כטאבו ועל ההתמודדות שאחרי.*מוזמנים לעקוב אחרי ⁠המרכז הפתוח⁠, ולספר מה חשבתן.ם על הפרק! | לאינסטגרם של אריאלה ברדוגו | לפודקאסט הידיים הטובות

נעמה זאבי-ריבלין עבדה במשך שנים כעו״ס ומטפלת מוסמכת במערכת הציבורית והתמחתה בטיפול בטראומה בקרב נשים שיצאו ממעגל הזנות. בתחילת המלחמה, היא הקימה את מרכז מרווה - מרכז תמיכה טיפולי ויצירתי לאנשים שאיבדו ב-7 באוקטובר, הקרוי על שמה של אחייניתה מרווה, שנפטרה לפני כעשור ממחלת הסרטן. היום, היא מגייסת משאבים וכסף כדי להמשיך ולקיים את המרכז במטרה לתת מקום לקבוצה שקופה וכואבת: האחיות. האחים והאחיות של חללי השבעה באוקטובר, שלא זוכות לתמיכה והכרה ראויה מטעם המדינה. *דיברנו על חלוקת האבל והצער עם אחרים, על תמיכה והיתמכות באחר, על אובדן פרטי מול אובדן לאומי, על תקווה.*מוזמנים לעקוב אחרי המרכז הפתוח, לעקוב ולהשאיר תגובה על הפרק. זה יעזור לנו מאוד להמשיך ולעבוד על תוכן נוסף*הפרק מוקדש לאורה של מרווה בביאן

חברה שלי שהיא גם פסיכולוגית בהתהוות התיישבה איתי לשיחה כנה על חברוּת. על הציפיות שיש לנו מחברים וחברות בשעת משבר, בעת אבל, ברגע של אובדן. איך חברים צריכים להתנהג כשאנחנו ברגע הכי נמוך בתהום הצער, ומה הציפייה מהם? האם יש חוקים לחברות בשעת אובדן? ניסינו לחשוב ולענות על זה יחד תוך חזרה בזמן לרגע שבו שתינו נאלצנו להיות שם אחת בשביל השניה כששני האבות שלנו נפרדו בהפרש של שנה. בואו לעקוב אחרי תוכן נוסף בעמוד של המרכז הפתוח

למה אני עושה את כל זה בכלל? למה אני מדברת על מוות? למה אני חותרת עמוק ועמוק יותר לתוך האובדן? למה אני לא יכולה פשוט לשחרר, ולמה זה הופך למפעל חיי בשנים האחרונות? הסיפור הפרטי שלי השפיע עליי עמוקות. כמו כל סיפור, יש בו פוטנציאל לשנות חיים. הפרידה של אבא שלי מהחיים שינתה וחילקה את חיי לכל הרבה פיסות, ואני לא חושבת שראוי לאסוף אותן לבד: אני מדמיינת מקום שבו אפשר לעשות את זה ביחד, מקום שבו עוד אנשים יכולים להצטרף, כל אחד שם פיסת אובדן משלו עד שנבנה דבר יציב שמורכב מהרבה סוגים של רגשות, לצד הכאב והצער. הפרק הזה היה צריך להיות, נדמה לי, פרק הפתיח של הפודקאסט. אבל אני מתנסה וטועה, מתנסה ותוהה. כנראה שזמנו - עכשיו. האזנה נעימה! * ⁠לאינסטגרם של המרכז הפתוח ⁠| ⁠לאינסטגרם של ורד⁠

יכול להיות שזה פרק לא פשוט לעיכול, יכול להיות שלא קל לשמוע אותו, אבל זה לא מוריד מהחשיבות החברתית שלו. זו הייתה אחת משיחות הטאבו המעניינות שניהלתי, בה זכיתי להביט, בתקווה שנתתי מתן מבט לא שיפוטי וחומל, על בחירה של אדם איך לחיות את חייו - ואיך לסיים אותם. * את השיחה הקלטנו מספר ימים לפני שהאורחת, שביקשה להישאר אנונימית, בחרה לסיים את חייה בעזרת ארגון דיגניטאס, בשוויץ. הפרק הזה מוקדש לאוֹרך, ולמשפחתך. * הפרק מכיל תוכן של התאבד!ת, הפרעות אכילה, הטרדות מיניות ודיכאון.

מה כל-כך קשה בלדבר על מוות? כששואלים את זה ככה, קשה שלא למצוא את התשובה שנמצאת בגוף השאלה: המוות עצמו. זה מפחיד, מחריד, מזעזע. ובכל זאת, כולנו פגשנו בו ונפגוש בו בדרך כזו או אחרת, נפגוש סופים, נחווה כאב, נקבור אנשים יקרים לנו. בפרק הזה ראיינתי את האמנית והמטפלת באמנות נטי רנצנברג, שמשלבת באופן כמעט מוחלט את המוות בעבודות שלה. דיברנו על הקושי, על אפשרויות ההנגשה, ועל החיים המשלבים בתוכם מוות בכלל. האזנה נעימה! המלצות: האינסטגרם המטריף של נטי | האתר של נטי האינסטגרם של המרכז הפתוח | האינסטגרם של ורד

הפרק הזה מוקדש לכל מי שיודע שיום אחד, הוא ימות, אבל גם עכשיו - הוא לא מרגיש כלכך חי. אני מארחת את חברת האמת שלי, רותם קליגר חליוא, חוקרת ואנתרופולוגית שביססה את מחקרה על אובדן העצמי בתרבות המודרנית תוך מחקר של מהגרי לייפסטייל (על מה שזה אומר, נרחיב בפרק עצמו). אם אתם מרגישים תלושים, לא מחוברים למציאות, שאתם רק קיימים - אבל לא חיים, שנתקעתם בתוך מרוץ העכברים המודרני, ושאיבדתם את המהות או המטרה - אני מזמינה אתכם להאזין לפרק מתוך אמונה שכדי לדעת איך למות, צריך להבין איך לחיות, ובתוך ההבנה הזו מתגלות הדרכים: לאהוב, לכאוב, ולהתאבל. * לאינסטגרם של רותם | לאינסטגרם של המרכז הפתוח | לאינסטגרם של ורד

הפרק הזה מגולל טרגדיה משפחתית, אנושית, קהילתית - טרגדיה של עם שלם. הוא פנדורת הפחדים הכי גדולה של אדם: לאבד את משפחתו ואת חירותו. שירה, חברה שלי מימי דובר צה״ל, התיישבה איתי לשיחה כדי להשמיע קול: את קולם של חווי האובדן העמום, את קולו של האבל המושהה, ואת קול המאבק: מאבקם של 120 חטופים שעדיין, נכון ליום פרסום פרק זה (288), נמצאים בעזה ומצבם בסיכון חיים יומיומי. * הפרק מוקדש לחיזוק בנות משפחתה של שירה, שנחטפו בשביעי באוקטובר ושוחררו בעסקה: עדי שהם, נווה (בן 8), יהל (בת 4), שושן הרן, שרון ונעם (בת 12) אביגדורי. * לאורם של לילך ואביתר (תרי) קיפניס, פול וינסנט קסטאלבי, ואבשלום הרן. * למען שחרורו של טל שהם, בעלה של עדי שהם, אביהם של נווה ויהל, ולמען 119 חטופים נוספים, ביניהם נשים, גברים, קשישים, חיילים, חיילות, ילד ותינוק.

פרק שמוקדש להיכרות עם ריטואלים של אבלות: על טקסי-אֵבֶל ועבודת-אֵבֶל, מהו אבל בכלל, באילו דרכים ניתן לתת לצער לעבור דרכינו וללכת יחד איתו ועל הספר החשוב שייראה בקרוב אור בעברית, בתירגומה של רוני - ״על סף תהום הצער: חיים לצד אֵבֶל וטקסים של התחדשות״ - עם האורחת המיוחדת רוני גרוס, משוררת, מלווה רוחנית המעמיקה בפוסט טראומה, אֵבֶל ואובדן ובעלת כובעים מעניינים נוספים. רפרנסים שכדאי לבדוק: לכתבה המדוברת בהארץ | הזמנה למפגש האבל של רוני | לאינסטגרם של רוני | לקטעים מתוך תירגום הספר של ולר מחכות לשמוע מחשבות על הפרק! אפשר להמשיך לעקוב באינסטגרם של המרכז הפתוח

איך קוראים לאובדן ללא שם? איך מתאבלים על מה שאינו מוות? בספר ׳אובדנים שאינם מוות׳, נחמי באום כותבת: ״חוויות אובדן שאינן בעקבות מוות נעדרות מהשיח היום-יומי, הן אינן קיימות ככאלה באוצר המילים שלנו... כדי שאדם יוכל להפוך את מה שהוא חווה מדבר מופשט, כולל ומציף, לדבר תחום שניתן להתאבל עליו, יש לתת לו שם, מסגרת ומילים שיאפשרו לדבר עליו״ - כחלק מהרצון והרעיון להנגיש שיח על מוות ואובדן על כל גווניו בפודקאסט, בחרתי לראיין אישה אמיצה ורגישה שפנתה אליי בבקשה לקבל כאן מקום. הפרק מוקלט באנונימיות מתוך כבוד לפרטיותה, אך החוויה שהיא תספר עליה היא אישית ובו זמנית, אוניברסלית. מזמינה אותך להקשיב לפרק בפתיחות לב ולקחת ממנו את מה שאפשר, גם אם חווית האובדן שלך שונה לגמרי. לעמוד של המרכז | The open