מה חשבתי לעצמי

הבחירות יערכו בקרוב וזה העלה בי תחושות וזיכרונות מהקמפיינים בהם השתתפתי, בעיקר מאותה מערכת בחירות גורלית ב 96, שבה עבדתי לליכוד בראשות נתניהו.

אחרי חודשים של מציאות יום יומית קשה מנשוא וברגע שסגרנואת מרכז היוגה שניהלנו במשך 30 שנה, ארזנו כמו פליטים ופשוט נמלטנו לחוף המבטחים שלנו בכרתים – KALITO.

נסעתי לקצה העולם ותוך כמה שעות מרגע שהגעתי מצאתי את עצמי בטיפול נמרץ

המקלט הוא שריד למציאות שבה חייבים להתלכד. להפגש –במציאות – פיזית. זה בניגוד לטרנד של הממד, הזום והרשתות החברתיות. לרגע כולם נוטשים את תפקידם, כמו הפסקת צהרים על סטשל סרט – השחקן הראשי והניצב, הבמאי ונערת המים, כולם יושבים סביב אותו שולחן.

נסעתי לראות הופעה של מי שהיה הגיטאריסט של ג'נסיס - הלהקה הנערצת עלי מאז גיל 16.

יש כאלה שאומרים שמתרגלים לרעש, אני ממש לא מתרגל. אני סובל. רעש גורם לי סבל כמו שמיגרנה או כאב גב תחתון גורמים. זה לא מפסיק רק כי אתה רוצה שזה יפסיק. וזה לא רק ענין של עוצמה. זה אינסופי וזה בכל מקום.  

כלב שנכנס אליך הביתה, כבר לא יוצא. גם אם מסיבה זו או אחרת הוא יוצא - בלב הוא נשאר.

שלושה שבועות ביפן ואז כשחזרתי שאלו: איך היה? שאלה קצרה ותשובה קצת פחות. למי שהיה, למי שעוד לא ולמי ששוקל - הפרק הזה בשבילך.

זהו סיפור על עץ שמחבר אותי לארץ הזאת. עץ ילדותי שעמד בסכנת כריתה והמסור עדין מרחף מעל צמרתו. כנראה תמיד ירחף. העץ שחיבור אותי בגיל מאוחר לשם שלי, שהיה עד אז סתם צירוף הברות.

על המפגש הראשון עם הציפור שקיננה בחדר השינה שלי ומאז מקננת אצלי בלב. האורגניזם המדהים שממלא את שמי העיר והופך את החיים לטובים יותר. הציפור שאני מקדיש לה את מיטב מרצי כדי להבטיח שיהיה לה בית לגור כדי שהעיר תהיה מקום ששוה לגור בו. צילום: אלי אליאסבאתר ידידי הסיסים יש שידורים חיים לקיני סיסים, צילומים ומידע רב https://sisim.co.il/he/